לה"ו
כבר הרבה זמן שלא הייתי ככה מזועזעת. בערב שבת נרצחה משפחה ביישוב איתמר. זוג הורים ושלושה ילדים, הקטנה שבהם בת חודש. חודש.
כששמעתי את זה הייתי בהכנות להכתרה- אריאן בוקובזה היא הרבנית של מחזור לביא!!!! סופסוף נבחרה.. ב"ה. אני מאוד שמחה שהרבנית מכתה שלנו. מאוד. בתחילת ההכתרה כל הקהל עמד ואמרנו פרק תהילים- שיר מזמור לאסף אלוקים אל דֹמי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל" אחד המזמורים הכי חזקים לדעתי שיש בספר תהילים. והאהוב עליי מכולם- הוא נאמר תמיד באזכרות של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, שהוא כידוע, היום האהוב עליי ביותר מכל ימות השנה.
היום היה שוק פורים של מחזור גיל-עד (שב"ה ביקשו להוריד מאיתנו את כאב הראש הזה, ואנחנו אסירות תודה להן).
ועד כאן להפעם!

אחרי מליון שנה- תחיית המתים

לה"ו
אחרי שפתחתי את הבלוג וכתבתי בו בדיוק פעמיים, נכנסתי סופסוף שוב. יש לציין שעבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שנכנסתי (שנתיים? שלוש??). החיים שלי מעשים יותר ויותר מוזרים. כל כך הרבה זמן ייחלתי לסיים את האולפנא המעצבנת הזאת, ועכשיו, כשאני כבר על הסף, הדלת כבר שליש-פתוחה וכבר רבע מהשכבה סגרה שירות לשנה הבאה, אני פתאום מתחרטת, ורוצה להישאר עוד שנה, אולי אפילו שנתיים! אני! ששנים קיוויתי להגיע למצב הזה, פתאום רוצהל החזיר את הגלגל אחורה, לנצל כל שניה ושניה שנשארה לי כאן. המצב ממש מתדרדר- לא אמרתי את זה (לפחות לא ככה) לאף אחד. אפילו לא העזתי לחשוב על זה. מרוב פחד אני כל הזמן קוראת פרים, מתחמקת מללמוד למבחנים ולעשות את המטלות שלי (לפחות 4 חיבורים באנגלייתתת!!! ההההצצציייללללווווו) ואני מתחרטת על זה אח"כ.
נראלי שהשתפכתי יותר מדי להיום.